ברוב המקרים, כשאני מספר לאנשים שאני מלמד דואין הם מרימים גבה, בטוחים שלא שמעו היטב את דבריי. האוזן המקומית רגילה כבר בשיטות כמו יוגה, טאי צ'י, צ'י קונג, מדיטציה ואמנויות לחימה אבל על דו אין אף-אחד כמעט ולא שמע פרט לחוג המצומצם של קהילת אנשי השיאצו.

 דואין הוא שמה היפני של טאו-ין 導引, שיטה סינית עתיקה של אנטי-אייג'ינג. כבר בימי קדם, בסין של שחר ההיסטוריה ניסו אנשים להאריך את חייהם, לשמר ולשפר את בריאותם תוך נטילת האחריות לכך בידיהם הם. ממש כמו היוגיסטים ההודים הם פיתחו מערכת של תרגילי מתיחה, תנועה, נשימה, הדמיה וחשיבה שנועדה לעורר את החיוניות ולהסיר כל חסימה מערוצי האנרגיה שלהם, מתוך תפיסה שצ'י הקולח כהלכה אינו מאפשר לחולי או הפרעה לחדור למרחב הגופנפש של האינדיבידואל.

א.1. בודהידהארמה
נראה שהדואין תורגל כבר לפני יותר מ-2,500 שנה במנזרים טאואיסטיים בסין למטרות שיפור הבריאות והתפתחות רוחנית. עקרונות הדואין הובאו למנזר שאולין המפורסם באמצעות הפטריארך הבודהיסטי בן המאה ה-5 בודהידהארמה (Bodhidharma), הנחשב לאדם שהפגיש בין הבודהיזם ההודי לטאואיזם הסיני והוביל ליצירת מסורת הזן.

בודהידהארמה נולד בדרום הודו בסביבות 440 לספירה. מדריכו הרוחני, פראג'נאטארה, הורה לו להפליג לסין וללמד את תורתו, ששילבה היבטים רוחניים עם תרגילי נשימה ותנועה. הוא הגיע לדרום סין בסביבות 475, בן כ-35, ולאחר נדודים התיישב במנזר שאולין ('חורש קטן') המפורסם כיום בזכות נזירי הקונג פו שלו (שהיה לי הכבוד לחלוק עמם אימון בביקורם בארץ לפני מספר שנים).

עקרונות התנועה והנשימה שלימד את הנזירים הטאואיסטיים הם בסיס הדואין ובעצם, בסיסה של כל אמנות לחימה אוריינטלית כגון קראטה, קונג פו וכו'. במיוחד נקשר הדואין לאמנויות הלחימה הרכות ולצ'י קונג (qi kong או qi gong, 'טיפוח הצ'י) ונחשב לאביו הקדמון, בעיקר כשמדובר בענף של צ'י קונג המכונה ניי-גונג (nei gong, טיפוח פנימי [של הצ'י]).

בודהידהארמה טען בנוגע למשנתו הפיזית:
   

ב.2. צ'י (קי) ותיאוריית המרידיאנים (קייראקו צ'יריו)

פירוש המילה דואין הוא 'להנחות ולמשוך', כאשר הכוונה היא לשליטה באנרגיית החיים של המתרגל, המכונה בסינית צ'י, ביפנית קי ובהודית פראנה. ישנם שני משפטים שנראה כי המונח דואין (טאו ין בסינית) נגזר מהם:
1. Dao qi yin ti - "להנחות את הצ'י ולמתוח את הגוף"
2. Dao qi yin liao - "להנחות את הצ'י כדי להחלים מחולי"

צ'ואנג טסה, מאבות הטאואיזם וממשיך דרכו של לאו טסה (אליו מיוחס הטאו טה צ'ינג), כתב בטקסט משלו הקרוי על שמו, תיאור של מתרגלי דואין:

"שואפים ונושפים, הפ נפטרים מהישן כדי לספוג את החדש;
הם חגים כמו דובים ומתמתחים כמו ציפורים - כל זאת כדי לזכות באריכות ימים.
אלה הם חסידי הדואין, אנשים המזינים את עצמם
כדי להאריך חיים כמו פנג-זי (מתושלח הסיני)"
 

דו אין, כמו הרפואה הסינית והשיאצו, מבוסס על תיאוריית המרידיאנים, קייראקו צ'יריו ביפנית. תיאוריית המרידיאנים גורסת כי אנרגיית החיים (שבמקורות מכונה 'נשימה' ואולי אפשר להתייחס אליה גם כאל נשמה) – מעבר להיותה התשתית אותה משקפים הגוף החומרי והנפש הרוחנית; ומעבר להיותה חודרת כל ושרויה בכל – זורמת בגוף בתוך רשת מעודנת של זרמים, ערוצים או תעלות, המכונים מרידיאנים (ג'ינג לואו בסינית, קייראקו ביפנית, נאדים ברפואה הוודית). לכל איבר פנימי מרידיאן משלו הנושא בתוכו את התדר האנרגטי הייחודי לו. במרידיאן הלב זורם צ'י הלב; במרידיאן הקיבה זורם צ'י הקיבה וכו'. המרידיאן והאיבר שלו מהווים מערכת אחת בלתי נפרדת של צ'י ייחודי. הצ'י צרוף יותר באיבר ודליל יותר במרידיאן. יתר על כן, על הצ'י לזרום באופן חופשי וקולח במרידיאן על מנת שתפקוד האיבר יתנהל כהלכה. המרידיאנים מחוברים ביניהם ויוצרים בעצם רצף אחד, מרידיאן-על בתוכו מתקיימת הרציפות המכונה חיים: הדאגה שהצ'י יזרום ללא מחסום בתוך כל מרידיאן ומרידיאן אינה חיונית רק לתפקודו של איבר ספציפי אלא להווייתה של בריאות כוללת, וזו מהותה של הרפואה הסינית על רגל אחת: תנועה (של הצ'י בכליו) משמעותה בריאות. חסימה משמעותה סבל, כאב או חולי. עצירה משמעותה מוות.

דואין היא שיטה באמצעותה מניע המתרגל את הצ'י בערוציו. נשימה, מתיחה, תנועה והדמייה, כל אלה מכוננים זרימה הרמונית ושופעת של צ'י ומביאים את המתרגל קרוב יותר ויותר למצבו הטבעי, נטול החסימות. זהו מצב בו הגוף מיטיב לרפא את עצמו, ולמחלה או לכאב אין תנאים נוחים להשתרש ולסאב את המערכת.

הרפיה היא מונח המתאר טכניקות שונות שמטרתן להוריד את לחץ הדם, להרפות את השרירים ולעודד הפרשה פנימית של חומרים אופיאטים (דמויי אופיום). במילים אחרות, באמצעות נשימה עמוקה, שכיבה פרקדן, ויזואליזציה וכו', מסוגל המתרגל לחוות רגיעה ושלווה. מדובר בתרגול חיוני ללא ספק, אבל זו אינה מדיטציה, והנטייה שלנו לבלבל בין המושגים – שגויה.

 מדיטציה זה לא בהכרח כיף.

מכיוון שאנשים נוטים לראות במדיטציה סוג של הרפיה, הם סבורים שברגע שיעצמו עיניים ויתחילו למדוט הם יחוו אושר נשגב וחזיונות ברוכים. מה שהם נחשפים אליו בדרך כלל הוא מחול שדים פנימי של רגשות, תחושות, זיכרונות, דיונים פנימיים נוקבים וכו'. מי שלא מוכן לכך נבהל וקובע שמדיטציה זה לא בשבילו. ובכן, הרעש הפנימי הזה הוא מה שאנו נתקלים בו לאחר שתשומת לבנו מוסבת – אחרי שנים של התעלמות – מהעולם החיצוני אל המרחבים הפנימיים שלנו. ואז, כל מה שהדחקנו, הסתרנו, הכחשנו ושכחנו, צף ועולה בתקווה שנאזין לו ונתייחס אליו סוף סוף. מי שלא מוכן לכך נס על נפשו שלא על מנת לחזור. אך תרגול מבוקר, קשוב וחומל, מעביר את המתרגל את המסע המרתק והמאתגר הזה, שמהווה בסופו של דבר את הנתיב היחיד המוכר לי לרגיעה עמוקה, השלמה מלאה עם הקיים והארה.

 אז מהי מדיטציה?
מדיטציה אינה טכניקה אלא הלך נפש. חשוב לזכור ולהבין את זה. מדיטציה בישיבה (Zazen ביפנית) היא נקודת פתיחה טובה, אבל מרגע שהצלחנו להשיג באמצעותה תודעה מדיטטיבית אנחנו יכולים – ומתבקשים – לקחת את זה לכל פעילות מחיי היומיום שלנו. מדיטציה אינה ניתוק, אינה התעלות ואינה חוויה אקסטאטית (כל אלה מתרחשים עם הזמן במהלך תרגול המדיטציה ומסבים באמת עונג גדול, אבל הם אינם ליבת העניין). הדעה הרווחת לגבי מתרגלי מדיטציה היא שהם 'רחפנים', 'רוחניקים' והמדיטציה עצמה נתפסת כסוג של סימום והתנתקות מהמציאות. זהו סילוף מגוחך. מדיטציה היא עירות מלאה, חובקת כל, לכל מה שקורה כאן ועכשיו. זה הכול. המדיטציה מסייעת לנו לתפור את תודעתנו המפוצלת שחצייה נובר בעבר וחצייה השני מגשש בעתיד, ולהנחות אותה למיקום הטבעי היחידי שלה, בהווה. לנהוג מתוך ערות מלאה לכאן ולעכשיו, לטאטא את הבית, לקיים יחסי מין, ללחוץ על מקש מקלדת. כשהכול נעשה בעירות מלאה החיים נפתחים לקראתנו. כשהכול נעשה באופן אוטומאטי בזמן שמחשבותינו נתונות לא לכאן ולעכשיו אלא לשם ולאחר כך, אנחנו מוטלים לצד החיים והם חולפים על פנינו כך שאחת לכמה שנים אנחנו מתעוררים בבהלה ומגלים שעוד תקופת חיים שלמה חלפה לה בלי שנרגיש.

בסיכומו של עניין על המודט לשבת בשקט ולהיות ער לכל מה שעובר עליו. פשוט ליישם, מאתגר לקיים.

מיקום
בשלבים הראשונים כדאי לתרגל מדיטציה במקום שקט. רק אחר כך מושגת ההבנה שכל דבר שמתרחש, גם 'הפרעות' כמו רעשי הבית או צופרי מכוניות מכביש סמוך, הם פשוט חלק מהמכלול של 'כאן ועכשיו' ויש לקבל אותם בתור שכאלה. אך כשהנפש לא מיומנת ונוטה לסעור, כדאי לתת לה גירויים חיצוניים מינימאליים. לכן חדר שקט ומסודר, חצר אחורית או פינת חמד בחיק הטבע הם המקומות הרצויים.

זמן
כל זמן הוא נכון, בבוקר, בערב, בלילה. יתר על כן, למרות שעשרים דקות עד שעה הם זמן ראוי לתרגול מדיטציה יומית, גם לדקה של מדיטציה יש ערך רב! תמיד יש זמן למדוט, צריך לגלות גמישות ולקצר או להאריך את משך המדיטציה בהתאם לזמן וליכולת. עקביות (זמן קבוע במקום קבוע) עשויה בהחלט לסייע אך איני מוצא שהיא הכרחית. הדבר ההכרחי היחיד הוא התמדה חסרת גבולות.

ישיבה
מדיטציה ניתן לתרגל בישיבה על כסא או על כרית המונחת על הרצפה (ניתן לתרגל אותה גם בשכיבה, בעמידה ובהליכה)

א. ישיבה על כסא: יש לשבת על קצה הכסא כשהגב זקוף. גברים – יש להקפיד שהפין ושק האשכים יישארו חופשיים. על הברכיים להיות מרוחקות מעט זו מזו. הידיים יכולות לנוח על הברכיים, על הבטן התחתונה או זו בתוך זו. שבו זקופים ואציליים כמו מלכים.

ב. ישיבה על כרית: אין לבצע מדיטציה בישיבה על רצפה או מזרון ללא כרית מכיוון שהדבר מעודד הקשתה של הגב ותוך מספר רגעים תורגש אי נעימות ונוקשות לאורך עמוד השדרה. כרית המונחת מתחת לישבן גורמת לגב להזדקף. הרגליים משוכלת בישיבה מזרחית או חצי מזרחית, לוטוס או חצי לוטוס. הידיים יכולות לנוח על הברכיים, על הבטן התחתונה או זו בתוך זו. שבו זקופים ואציליים כמו מלכים.

ג. ישיבת סייזה: זו ישיבה על השוקיים והקרסוליים, האופיינית ליפן. ביפנית פירושה 'ישיבה נכונה'. זו צורת ישיבה מתקדמת למדי, שמתאימה יותר לאנשים העוסקים בשיטות כמו שיאצו, יוגה ואומנויות לחימה.

בכל צורת ישיבה יש להקפיד על השילוב המאתגר של זקיפות גוו נינוחה. ניתן לדמיין את חוליות עמוד השדרה מתרחקות זו מזו בזמן שהשרירים העוטפים אותן רפויים.

עיניים
אני נוהג למדוט בעיניים עצומות אבל ניתן למדוט גם בעיניים פקוחות, בוהות או כשהעפעפיים פקוחים כדי סדק. יש המעדיפים לנעוץ את מבטם בחפץ כלשהו כמו נר בוער, פרח, צלם וכו'. בדקו מה מסייע לכם. אם אתם חשים רדומים במהלך המדיטציה, הפנו את גלגלי העיניים שלכם בחדות כלפי מעלה למשך כמה רגעים.

ידיים
הדרך בה אנו מניחים את ידינו ומנח האצבעות מכונה בהודית מודרה (Mudra) ונודעת לו חשיבות רבה בתפיסה הוודית. התנוחה הבודהית המקובלת היא כאשר גב כף ימין נח ברכות בתוך כף יד שמאל, האגודלים נוגעים זה בזה. הנחת גבות הידיים על הברכיים מעודדת תדר של קבלה. הנחת יד אחת על החזה ויד שנייה על הבטן מעודדת חיבור פנימי עמוק. בדקו בעצמכם מה כל מנח מעורר אצלכם. אל תחששו לחקור ולהמציא את המודרה המתאימה לכם. בסופו של דבר כל אלה הם כלים להשגת הלך מדידטיבי יעיל יותר. יגיע רגע בו תוכלו לזנוח את התנוחות והטכניקות לטובת חיים של מודעות ערה להווה.

שבו בנינוחות ערה, עוקבים ללא שיפוט או הסחת דעת אחרי תחושות ומחשבות. כשאתם מתפזרים והולכים לאיבוד בסבך עולמכם הפנימי, השיבו את תשומת לבכם לנשימה שלכם, המשמשת מיגדלור, או עוגן. פשוט היו שם ככל שנוח לכם, עדים לשינוי מתמיד, והרי אתם מודטים